<h1>כל בו הלכ' תפלת המועדות סימן נ"ב</h1>
<h2>דף י:</h2>
ואחר כך קורין את ההלל, ומברכין לגמור את ההלל. וכ"א יום גומרין אותו, ומברכין לפניו ולאחריו. ואלו הן ב' ימים של פסח וב' של שבועות וט' של סוכות וח' ימי חנוכה. וצריך עיון למה אין קורין בלי דילוג בימים אחרונים של פסח, כמו שעושין ימים ראשונים מפסח עצמו, ומה בין אלו מכל ימי החג, שבכל ימי החג קורין (אותן) [אותו] בלי דילוג. ויש נותנים טעם בדבר, לפי שפסח כל הימים שוים בקרבנותיהם, ולפיכך אין מברכין אלא על יום ראשון, ושני שגם הוא ספק ראשון, אבל בשביעי אף על פי שהוא קודש, מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום, על דרך שאמרו ז"ל ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, לפיכך אין קורין אותו אלא בדילוג, אבל בחג שכל יום ויום חלוק קרבנות מברכין על כל אחד ואחד, שאין יום זה דומה לשעבר. ויש נותנין טעם אחר, והוא דכיון דחג המצות לית ביה חובת מצה רק לילה ראשונה ושניה, לפי שבשאר ימים אפשר ליה בפירות או בפת אורז ודוחן וכיוצא בהן, לפיכך אין מברכין על ההלל רק בב' ימים ראשונים שהם חובת מצה שהיא עיקר מצות היום, אבל בחג שכל שבעת הימים צריך שישב בסוכה ויברך לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה, צריך שיברך על ההלל ויגמור אותו בכל יום. ובשמיני של חג גם כן שהוא רגל בפני עצמו כמו שנבאר בע"ה. וגם בח' ימי חנוכה ראוי לברך בכל הימים לגמור, לפי שבכל יום היה הנס הולך וחזק.
<h2>דף כג:</h2>
ונהגו בשביעי של פסח ובראשון של עצרת לתרגם הפרשה כולה, כדי להבין לנשים ולעמי הארץ הניסים והנפלאות ולשכך אזנם, ויתנו לה' שבח והודאה על הדבר, כי באותו הזמן שנקבע המנהג היו מדברים הכל בלשון ארמית, ובזמן הזה לא זז המנהג ממקומו, אבל הוסיפו עליו לדרוש עשרת הדברות בלעז. וכן בשביעי של פסח מויושע עד סוף השירה. ומספרים נפלאות שעשה לנו ה' ולאבותינו בלשון שיבינו הכל. וגם דורשין מה שעתיד הקב"ה לעשות כשיוציאנו מן הגלות, כמו שאמרו ז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ושעתיד להחיות המתים לימות המשיח, לחזק לב מי שאינו יודע בענין הגואל ותחיית המתים. והוא ענין התקנה שתקן משה לישראל להיות דורשין בהלכות הפסח בפסח, וכן בכל המועדות.
<h2>דף לא:</h2>
גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג שבועות, מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב, כמו שכתוב דבש וחלב תחת לשונך. ונהגו בכל ישראל גם כן לשום במצה זפר"ן, והטעם לפי שמשמח הלב. גם נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך, ולו ארבע ראשים. ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת. או אפשר מפני מזל תאומים המשמש בסיון.
למנחה אומר אשרי, וסדר קדושה, וקדיש זוטא. ואם היה שבת אומר ואני תפלתי, ומוציאין ספר תורה, וקורין ג' בסדר השבוע כמו בשאר שבתות, ומחזירין הספר למקומו ואומרים קדיש. ומתפללין תפלת המנחה כסדר אשר כתבנו לתפלת יוצר מתפלת המועדות. ואחר כך אומר קדיש שלם. וכן סדר תפלת ערבית. ואם יבוא יום טוב ערב שבת, אחר תפלת ערבית אומרים ברכה מעין שבע, ואין חותמין בה רק מקדש השבת, ואפילו יהיה שבת ויום טוב. ופותח החזן ויכולו קודם ברכה זו.
<h2>דף לב.</h2>
ונהגו בשביעי של פסח ובראשון של עצרת לתרגם הפרשה כולה, כדי להבין לנשים ולעמי הארץ הניסים והנפלאות ולשכך אזנם, ויתנו לה' שבח והודאה על הדבר, כי באותו הזמן שנקבע המנהג היו מדברים הכל בלשון ארמית, ובזמן הזה לא זז המנהג ממקומו, אבל הוסיפו עליו לדרוש עשרת הדברות בלעז. וכן בשביעי של פסח מויושע עד סוף השירה. ומספרים נפלאות שעשה לנו ה' ולאבותינו בלשון שיבינו הכל. וגם דורשין מה שעתיד הקב"ה לעשות כשיוציאנו מן הגלות, כמו שאמרו ז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, ושעתיד להחיות המתים לימות המשיח, לחזק לב מי שאינו יודע בענין הגואל ותחיית המתים. והוא ענין התקנה שתקן משה לישראל להיות דורשין בהלכות הפסח בפסח, וכן בכל המועדות.
